עיצוב מינימליסטי – לא מה שחשבתם

ההתייחסות לעיצוב מינימליסטי שונה מתרבות אחת לאחרת. נהוג לחשוב שהאדריכלות היפנית היא נקודת המוצא לעיצוב המינימליסטי, שתפס תאוצה בעיצוב המודרני העכשווי, אולם התפיסה היפנית את המושג שונה לחלוטין מהתפישה המערבית.

מהם הערכים האסתטיים היפנים?

על מנת להבין את ערכי האסתטיקה היפנית צריך להכיר את התרבות היפנית ולהבין שהדת, האסתטיקה וההתנהלות מול האנשים במרחב קשורות זו בזו וזו תפיסה פילוסופית עמוקה ומורכבת.

יש ליפנים שתי דתות מרכזיות: שינטואיזם וזן בודהיזם. כל אחד מאמין לפי השקפתו ואין באמת סתירה בין שתיהן. בשתיהן יש גמישות וסבלנות וחלק גדול באוכלוסייה אף מקיים את שתיהן.

השינטואיזם, העתיקה מבין השתיים והדת המוכרזת פוליטית ביפן, רואה את הדת כקשורה קשר עמוק לטבע, לאסתטיקה ולניקיון. התפיסה העיקרית היא שיש לחיות חיים פשוטים בהרמוניה עם הטבע. לא לעוות אותו, לא לשנות אותו, אלא להתמזג בתוכו ולהעריך אותו, כי בכל מקום ובכל דבר נמצאים אלים.

הבודהיזם מקבל את הארעיות של החיים ואת חוסר השלמות בהם. חלק מזה הוא מושג ה"וואָבִּי סאָבִּי" הידוע לנו, המעצבים.
ה"וואבִִּי" הוא היופי שבפשטות, הכפריות, הלא מתיימר, הכולל חומרי גלם בסיסיים.
ה"סאבִּי" מוסיף עוד דרגת הסתכלות ומלמד שיש לקבל את אותו התהליך שעובר החומר האורגני כמו שהוא, להבין את התהליכים שהטבע עובר.

הכל נמצא בתהליך

לנו, למערביים, קשה לקבל את התפיסה שאין בעצם שלמות ושהכל נמצא תמיד בתהליך, כמו עונות השנה. בוואבִּי סאבִּי הדברים מתפוררים, קמלים, משתנים וצומחים מחדש. בלאי או ריקבון הם לא דברים שיש להימנע מהם בכל מחיר. מקבלים אותם, על הטבעיות שלהם. היופי שבחוסר השלמות, במחוספס, במקולף, בהתיישנות.

בני האדם, כמו כל דבר, גם עוברים תהליכים ומשתנים. אין מה לבכות על העבר, כי הוא עבר, ואין מה לשבת ולצפות רק לעתיד, כי אנחנו עדיין לא יודעים אותו. אנחנו חיים כאן ועכשיו, כמו שאנחנו. לכל נקודה בחיים יש הערכה והמקום שלה.

הגורם האסתטי השלישי

לשתי הדתות או פילוסופיות החיים האלו נוסף בתרבות היפנית גורם אסתטי שלישי והוא ה"מָה". מושג קצת מורכב וחמקמק לתרבות המערבית.

ה״מָה״ הוא כמו הרווח בין הצלילים במוסיקה או החלל הריק באדריכלות.
קורים בו מחשבות ורגשות אינדיבידואליים, שחשיבותם לא פחותה מכל מעשה או תוצר אדריכלי שהוא חומר. ה"מָה" הוא המבט, ההרגשה או החשיבה של הפרט, שנמצא באותו המרחב. להפסקה הזו או לריק בין הדברים יש משמעות בפני עצמה.

המערב מכנה זאת מינימליזם במובן של מיעוט דברים או להוציא דברים. היפנים מתכוונים לחללים הריקים שיש להם חשיבות בדיוק כמו לחומר.
ה״מה״ נותן לנו את האפשרות, או המקום, או השהות, לחוות את מה שיש דרך מה שאין. לפעמים זה יכול להיות משהו שקשה אולי להסביר במילים אבל מרגישים אותו.

האדריכל היפני טדאו אנדו ומינימליזם

טדאו אנדו, מגדולי האדריכלים המודרניים היפניים ובכלל, אומר שאינו מבין בכלל מה זה "מינימליזם". הוא מעדיף שיאמרו על מקומות כאלו שהם ממצים את החלל עד תום ומשאירים מקום להשפעה האנושית.

האדריכלות שלו מצומצמת עד גבול היכולת. גורמים כמו בני אדם, טבע, אור יום ועונות השנה הם שמעשירים ומעמיקים אותה.

גם כאשר האדריכלות שלו מבוססת על חומרים מאד מודרניים, שאולי נכנה אותם "קרים", כמו : בטון, פלדה וזכוכית (שגם הם באים מן הטבע), האתגר הוא, לדבריו, לצקת באדריכלות המודרנית תכנים תרבותיים, שינכיחו חלל "ריק" להתבוננות עצמית.

תפקידה של האדריכלות לשיטתו היא לשמח אנשים ולרגש אותם.

התפיסות האסתטיות המודרניות

כאשר יפן נפתחת למערב במחצית המאה ה-19, לאחר 200 שנים שהייתה סגורה, התפיסות האסתטיות הללו לא חלפו. להיפך – הן התקבעו. הן בתפיסות האסתטיות והן בחברה היפנית עצמה.
מתקיימת אמנם מערכת של חילופי סחורות ותרבויות והחברה הופכת למודרנית במובנים רבים, ועם זאת הרוח היפנית המסורתית נשמרת עד היום.

האדריכלות היפנית, בעיקר המסורתית, אך גם חלק ניכר מהאדריכלות היפנית המודרנית, מתייחסות לטבע ולסביבה. גם כאשר הן מכניסות את איכות החיים המודרנית לאדריכלות הן עדיין תתייחסנה אליהם בהתחשבות, בכבוד ובהערכה רבה.

זו ההתייחסות של היפנים למרחב בכלל, בין אם הוא דומם, בין אם הוא ריק ובין אם הוא בני אדם.

 

בתמונה – המוזיאון לאמנות מודרנית באי האמנות נאושימה של האדריכל היפני טדאו אנדו.
בנוי ברובו מתחת לפני הקרקע על מנת לא לפגוע בנוף הטבעי ופתוח לים. עשוי מבטון, פלדה וזכוכית.